"הוא מפחד מהטילים?" כשילדים בונים לעצמם שריון שקוף

קובי הצב הוא דייר ותיק אצלי בקליניקה. הוא הגיע בשיא ימי הסגרים של 2020, כשכולנו למדנו לראשונה מה זה אומר להיות "סגורים בתוך הבית". בהתחלה קראתי לו קורונה, אחר כך קוביד, והיום, כשכבר עברו כמה שנים והעולם השתנה שוב, הוא פשוט קובי. בימים אלו, כשאנחנו בשבוע השלישי למלחמה, השריון של קובי מקבל משמעות חדשה לגמרי. עבור הילדים שמגיעים אליי, הבית הוא כבר לא רק מקום למשחק; הוא הפך למבצר, לממ"ד, למקום היחיד שמרגיש בטוח כשהחוץ הפך למאיים. תמר בת ה-10 הגיעה אליי השבוע. תמר היא ילדה נבונה, יצירתית, כזו שבדרך כלל רצה בדשא וצוחקת בקול רם. אבל מאז שהתחילו האזעקות והחדשות, משהו בתמר כבה. היא הפסיקה לבקש ללכת לחברות, היא בקושי יוצאת מהחדר, ואפילו למפגש אצלנו היא הגיעה כשהיא עטופה בסוודר גדול מדי, כאילו היא מנסה להיעלם בתוכו. היא ניגשה ישר לקובי. היא התבוננה בו דקות ארוכות כשהוא מכונס בתוך עצמו, בקושי מוציא קצה של אף. "הוא מפחד מהטילים?" היא שאלה בקול שקט. השאלה הזו פתחה פתח לעולם שלם של שאלות שקובי עזר לנו להציף: - למה הצב מסתתר בתוך השריון? (האם זה כי הוא פחדן, או כי הוא פשוט שומר על עצמו?) - איך זה מרגיש להיות תמיד בתוך הבית? (האם זה נעים וחמים, או שזה מתחיל להיות קצת צפוף וחשוך?) - מה קורה כשאנחנו נשארים בפנים יותר מדי זמן? (האם אנחנו שוכחים איך נראה הדשא בחוץ?) ישבנו יחד על הדשא. תמר הציעה שנבנה לקובי "מרחב מוגן" בתוך פינת החי, ערמנו עלים יבשים וקליפות עץ כדי שירגיש מוגן, אבל אז היא שמה לב למשהו חשוב: "אם הוא כל הזמן יהיה שם, הוא לא ידע שחתכנו לו מלפפון טרי". כאן הנחנו את הזרקור על המציאות של תמר. היא הבינה שגם לה יש שריון שקוף. השריון שלה הוא השתיקה, הסירוב לצאת מהבית, וההיצמדות למסך או להורים. מצד אחד, השריון הזה שומר עליה מהחרדה של ה"בחוץ" המאיים. מצד שני, הוא מונע ממנה לפגוש את החברות שלה, לצחוק בגינה, ולנשום אוויר. שאלתי את תמר: "מה המחיר שקובי משלם כשהוא לא יוצא מהשריון?" "הוא נהיה בודד," היא ענתה מיד, "והוא מפספס את השמש." בתהליך הטיפולי, אנחנו לא מנסים "לשבור" את השריון. השריון הוא חשוב, הוא מגן. אנחנו מנסים ללמוד איך להוציא ראש. יחד עם קובי, תמר התחילה לתרגל יציאות קטנות. בסוף המפגש, היא כבר בנתה לקובי מסלול מכשולים קטן וצחקה כשראתה אותו מנסה לטפס על אבן. תמר יצאה מהמפגש כשהיא מבינה שמותר לה שיהיה לה שריון, אבל שהיא זו שמחזיקה במפתחות שלו. היא לא חייבת לצאת בבת אחת ל"עולם המסוכן", אבל היא יכולה לבחור מתי להוציא קצה של אף, להריח את המלפפון הטרי (או במקרה שלה, לשלוח הודעה לחברה טובה), ולדעת שהיא מוגנת גם כשהיא קצת חשופה. כי בסוף, גם לצב הכי מוגן בעולם, יש רגע שבו הוא חייב להוציא את הרגליים כדי להתקדם קדימה. רוצים לדבר על הילד או הילדה שלכם? אני פה.