הילד לא רוצה ללכת לטיפול? מדריך להורים

"הוא אמר שוב שהוא לא הולך. זרק את הנעליים ונעל את עצמו בחדר."

אני שומעת את זה הרבה מהורים שמתקשרים אלי.

ההורה יודע שהילד צריך עזרה. אולי ראה את זה בגן, אולי הרגיש את זה בבית. הגיע לשיחה הראשונה, הבין שיש דרך, רצה להתחיל. ואז הילד אמר לא.

ומה עושים עם זה?

למה ילדים מתנגדים?

קודם כל, חשוב להבין: ילד שמסרב הוא ילד נורמלי לחלוטין.

ילד צעיר בגילאי שש, שבע, לא יודע מה זה טיפול. והאמת, הוא לא אמור לדעת שהוא הולך לטיפול. אני תמיד מנחה את ההורים שיאמרו לו שהוא הולך למפגש. "יש לך מפגש עם עירית." בלי המילה טיפול, בלי הסברים מיותרים.

הוא רק יודע שאחרי הגן מחכה לו עוד "דבר" שהוא לא מבין, ועכשיו מישהו מנסה לשנות לו את השגרה. זה לא מושך.

מעבר לזה, יש כמה סיבות נפוצות:

• הוא לא מבין מה הולך להיות שם. הלא נודע מפחיד.
• הוא לא רוצה לעזוב את הסביבה המוכרת שלו.
• הוא פשוט מתנגד לשינוי, כמו שילדים מתנגדים לכל דבר חדש.

מה לא לעשות

לפני שאגיד מה כן עוזר, אני רוצה לדבר על מה שבדרך כלל לא עוזר.

להכריח, לגרור, לאיים. "אתה הולך ונקודה." זה יוצר מאבק שבו שני הצדדים מפסידים. גם אם הילד מגיע פיזית לפגישה הראשונה, הוא מגיע עם כל השרייניות בעולם. וקשה מאוד לפתוח ילד כשהוא מגיע ככה.

לבטל את ההתנגדות. "אין מה לפחד, זה כיף, תראה." ילדים מרגישים כשמבטלים להם את הרגש. זה לא מרגיע, זה מלמד אותם שמה שהם מרגישים לא נלקח ברצינות. וחשוב לא להבטיח שזה יהיה "כיף", כי תהליך טיפולי לא תמיד כיף.

לתת הסבר ארוך מדי. הורים מנסים לשכנע עם מילים רבות, אבל ילדים מגיבים להכרת רגש ולפשטות, לא לנאומים.

מה כן עוזר

להכיר בתחושה שלו. "אני שומע שאתה לא רוצה. זה בסדר שאתה לא בטוח." זה לא אומר שאתם מסכימים. זה אומר שאתם מקשיבים. אם הילד מסרב, אפשר לעשות שיקוף רגשי: "אני מבינה, זה באמת יכול להיות אחרת כשאתה הולך למקום חדש שאתה לא מכיר. אבל קבענו ואנחנו הולכים."

לספר לו מה יש שם, בכללי. לא "טיפול" ולא "מטפלת". "יש שם משחקים, יש בעלי חיים. אתה ועירית תוכלו להחליט יחד מה עושים שם." זהו. ילד קטן מסוגל להבין: כלב, ארנב, משחקים. וזה נותן לו הרבה כוח, כי בכל מקום אחר אומרים לו מה לעשות. פה יש לו את היכולת להחליט בשיתוף פעולה עם המטפלת.

להכין אותו מבעוד מועד. לא ביום, לא שעה קודם. יום יומיים לפני הפגישה הראשונה, ההורים יושבים עם הילד ואומרים: "אבא ואני (או אמא ואני) היינו במקום ופגשנו את עירית. החלטנו שזה מקום שיעשה לך טוב, אז אתה תיפגש איתה בכל יום שני בשעה 15." בלי דרמה, בלי נאום. ואז להקשיב למה שהוא שואל ואיך הוא מגיב.

בפגישה הראשונה שלי עם ההורים, אני מנחה אותם בדיוק איך להכין את הילד לתהליך.

מה קורה כשמגיעים אל הנסט

כשההורה מגיע עם הילד, הם יוצאים מהרכב ועושים הכרות בין הילד למטפלת. בזה תם תפקידם. המטפלת לוקחת את המושכות והתהליך מתחיל.

המטרה היא ליצור קשר ואמון. ולכן אין דחיפות להיכנס לחדר. המפגש הראשון יכול להיות בחוץ, בחצר, יחד עם ההורה. חשוב שההורה יבין שהוא לא לוקח חלק במפגש, אבל הוא יכול להיות שם כעוגן וביטחון.

זה דיי טבעי שילד יתקשה להיכנס למקום חדש עם אדם חדש שהוא לא מכיר. ולכן אין בעיה שהמפגש יהיה בחוץ עם ההורה. רק כשהילד מרגיש שהוא מוכן, המטפלת נכנסת איתו פנימה.

ואז הכלב מגיע אליו, שם את הראש על הברכיים שלו, וכל החשש נשכח. עשרים דקות אחר כך, הילד לא רוצה ללכת. כך נראה טיפול בעזרת בעלי חיים בפועל , השער שמאפשר לילד להיכנס לתהליך גם כשהוא הגיע מסרב.

אם הילד מסרב להגיע

לפעמים, גם אחרי כל אלה, הוא עדיין אומר לא.

ההנחיה שלי להורים במקרה כזה היא לעשות שיקוף רגשי: "אני ממש מבינה שאתה מרגיש חשש להגיע למקום חדש, עם אדם חדש. אבל קבענו ואנחנו הולכים."

אם ההתנגדות נמשכת, זה יכול להיות סימן שכדאי לשוחח קצת יותר לפני הפגישה הראשונה. לא כל ילד מוכן בו זמנית. יש ילדים שצריכים שבועיים, יש כאלה שצריכים חודש. החיפזון בדרך כלל מביא לאחור.

ולפעמים, הדרך הנכונה היא להתחיל בהדרכת הורים, לא עם מפגשים לילד. לקבל כלים לניהול ההתנגדות בבית, לשפר את הדינמיקה, ורק אחר כך להביא את הילד.

כשמתבגרים לא רוצים ללכת

עם מתבגרים, ההתנהלות שונה. מתבגר שמסרב הוא לא ילד קטן שלא מבין. הוא מבין, ולפעמים דווקא בגלל זה מסרב. הוא מרגיש שזה פולש לאוטונומיה שלו, שמישהו החליט עליו.

עם מתבגרים צריך יותר דיאלוג ופחות הנחיה חד צדדית. להסביר את הסיבה בגובה העיניים, לתת לו מקום להשפיע על התהליך, ולהגיע להסכמה שהוא חלק ממנה.

אם אתם בדיוק במקום הזה, אני מזמינה אתכם להתקשר. נדבר, נבין מה הכי מתאים לילד שלכם, ונמצא את הדרך הנכונה קדימה.

עירית דימניק, הנסט
טיפול רגשי בעזרת בעלי חיים, משמר דוד